ההחלטה
מצגת אחת עם שני סופים. אותם שקפים עד הסוף, ואז שלושה-ארבעה שקפים שמתחלפים לפי מי יושב מול המסך.
הבריף
שבט נובה כבר גייסו מיליונים והציגו את המיצג באחת עשרה מדינות. עכשיו הם רצו להביא אותו הביתה, לקרקע שבה זה קרה. הם היו צריכים מישהו כאן שיבנה את המצגות שיעבדו מול קהל ישראלי.
מה שראיתי
החומרים שלהם נבנו לקהלים בחו"ל, ואף אחד מהם לא דיבר אל החדר הישראלי.
וכשהתחלנו לפרק את זה התברר שיש שני קהלים שונים לגמרי, אבל רק בסוף. הסיפור עצמו זהה לשניהם: מה המיצג, מה קרה שם, ומה הוא עושה לאנשים שנכנסים אליו. מה שמשתנה זה מה מבקשים בסוף.
אצל הרשויות הבקשה מעשית ומדידה. אצל התורמים אין בקשה כזאת, ופה הייתה הבעיה האמיתית: הם עצמם לא ידעו מה הם רוצים להגיד.
איך זה עובד
עמוד שדרה אחד
הפתיחה, המיצג, מה יש בתוכו, המסע בעולם והמספרים. כל זה זהה בשתי המצגות, כי הסיפור לא משתנה לפי מי שומע אותו.
הסוף לרשויות
בקשה קונקרטית: קרקע ליד חניון רעים, גודל, שטח האוהל, ורשימת ההתחייבויות שנלוות אליה. גידור, אבטחה, ליווי מהנדס, עמידה בתנאי המשטרה והחזרת הקרקע לקדמותה. פקיד שקורא את זה יודע בדיוק על מה הוא חותם.
הסוף לתורמים
פה אין טופס למלא, אז הסוף מדבר על למה זה חשוב: מה עובר על הניצולים והמשפחות היום, ומה תרומה מאפשרת בפועל.
מה לא נכנס
הם לא ידעו מה הם רוצים להגיד לתורמים, ולא כתבתי בשבילם משהו שהם לא רוצים להגיד. מה שנכנס לשקפים האלה הוא רק מה שהם עומדים מאחוריו.
מה יצא
בפועל הם צריכים כרגע רק את מצגת הרשויות בעברית, ואיתה הם יושבים בפגישות. שאר המצגות מוכנות ומחכות, כולל האנגלית, אם וכשתהיה בהן צורך.